פסק-דין בתיק ע"פ 4800/11

השופט צ' זילברטל:

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 12131-01-09 begin_of_the_skype_highlighting 12131-01-09 ללא תשלום  end_of_the_skype_highlighting (הכרעת הדין מיום 17.4.2011 וגזר הדין מיום 24.5.2011), במסגרתו הורשע המערער בע"פ 5023/11 (להלן: פאיז) בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירות בנשק, איומים, נהיגה בזמן פסילה וירי באזור מגורים, וכן הורשע המערער בע"פ 4800/11 (להלן: אימן) כמסייע בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ובעבירות בנשק. ערעורו של אימן מכוון נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין. ערעורו של פאיז מכוון נגד גזר הדין בלבד.

כתב האישום

ביום 20.1.2009 הוגש נגד המערערים כתב אישום (אשר תוקן ביום 1.2.2009), המחזיק ארבעה אישומים, שלושה מהם נגד פאיז בלבד, ואילו אישום אחד נגד פאיז ואימן במשותף. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, הרקע לכל האירועים הוא סכסוך בין פאיז לבין בני משפחת ג'ומעה (להלן: המתלוננים), על רקע רומנטי. כפי שהתברר במהלך המשפט, פאיז היה מעוניין בקשר עם נור, בת למשפחת ג'ומעה (להלן: נור), וחיזר אחריה גם כאשר הייתה מאורסת לאחר, תוך שהאשים את משפחתה כי פעלה נגדו בשל אינטרסים אישיים. שלושת האישומים הראשונים בכתב האישום המתוקן מייחסים לפאיז עבירות של איומים, נהיגה בזמן פסילה, ירי באזור מגורים ועבירות בנשק, בשל שלושה אירועים אשר אירעו במועדים שונים בחודשים דצמבר 2008 וינואר 2009, במסגרתם הגיע לבית המתלוננים מספר פעמים ואיים עליהם כי ייפגע בהם. באחת הפעמים אף נשא אקדח וירה מספר יריות באוויר.

           האישום הרביעי בכתב האישום המתוקן הוא מוקד ערעורו של אימן. על-פי המתואר, ביום 10.1.2009 בשעה 14:00 לערך, נסעו המתלוננים ברכבם בכביש הראשי של הכפר עראמשה שבצפון הארץ. באותה העת, נסעו המערערים לפניהם באותו הכביש, ברכב מסוג הונדה, כשהם נושאים עימם אקדח. פאיז, שנהג ברכב, נסע בנתיב התחבורה ב"זיגזג", באופן שלא אפשר למתלוננים להמשיך בנסיעתם בצורה חופשית, ולפיכך החלו המתלוננים בעקיפת המערערים. במהלך העקיפה, כששני כלי הרכב נסעו במקביל זה לצד זה, הוציא פאיז את ידו מחלון הרכב, בעודו מחזיק אקדח, וירה אל עבר המתלוננים. לאחר מכן המשיך בנסיעה מהירה. כל זאת, עשה פאיז כשהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. מספר שעות מאוחר יותר, נעצרו המערערים והובאו לתחנת המשטרה בנהריה. במקביל, הגיע אבי המתלוננים אל התחנה. משהבחין בו פאיז, איים עליו כי יפגע במתלוננים. בגין מעשים אלה, הואשמו המערערים, כמבצעים בצוותא, בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ובעבירות בנשק. פאיז הואשם לבדו בעבירות של איומים ושל נהיגה בזמן פסילה.

פסק דינו של בית משפט קמא

המערערים כפרו בכל המיוחס להם בכתב האישום המתוקן. פאיז אמנם הודה כי בינו לבין המתלוננים קיים סכסוך על רקע רומנטי, אולם טען כי המתלוננים הם אלה שהרחיקוהו מנור, נגד רצונה, כדי להשיאה לאחר, וזאת בשל אינטרסים אישיים שלהם. בנוסף טען, כי על מנת לסלקו מדרכם בדו המתלוננים מליבם את העובדות שמגולל כתב האישום המתוקן. עוד טענו פאיז ואימן כי הם מכירים את המתלוננים היכרות שטחית בלבד. אשר לאישום הרביעי, טען פאיז כי ביום האירוע טייל בגפו ביער ליד קיבוץ אילון וכלל לא נהג ברכב. אימן טען כי באותו היום רעה את עדר הפרות המשפחתי וכלל לא נסע עם פאיז ברכב.

נוכח טענותיהם של פאיז ואימן, סקר בית משפט קמא את מסכת האירועים שהובילה לאישומים המיוחסים להם, וקבע כי המערערים, בניגוד לטענתם, הכירו היטב את המתלוננים, וכי המניע לסכסוך בין פאיז לבין המתלוננים היה חוסר השלמה מצידו עם ארוסיה של נור לאחר. עוד נקבע, כי פאיז, בניגוד לטענתו, נהג לנהוג ברכב ההונדה הכסוף כשהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. בית משפט קמא סקר את עובדות האירועים בכל האישומים שיוחסו למערערים, ואולם כיוון שאימן בלבד מערער על הכרעת הדין, ואילו פאיז מערער אך על חומרת עונשו, יתמקד אפוא תיאור פסק דינו של בית משפט קמא, שיובא להלן, בחלק הנוגע לאישום הרביעי, הכולל את עניינו של אימן.

           כאמור, המערערים הכחישו את האישומים המיוחסים להם במסגרת האישום הרביעי, וטענו - כל אחד על-פי גרסתו שלו - כי האירוע כלל לא התרחש וכי באותו היום עסקו בעניינים אחרים. מנגד, המשיבה ביקשה לאמץ את גרסת המתלוננים, כפי שזו עלתה מעדויותיהם בבית המשפט ומהעימותים שנערכו במשטרה בינם לבין המערערים. בית משפט קמא ביכר את גרסת המתלוננים על פני גרסאותיהם של המערערים, וקבע כי חרף אי התאמות קלות בין דברי המתלוננים, האירוע המתואר באישום הרביעי אכן התרחש. נקבע, כי פאיז נהג ברכב ההונדה, ואימן ישב לצידו משך כל האירוע, וכי עובר לירי, חבש אימן את הברדס (כובע הקפוצ'ון) לראשו ובזמן הירי הסתכל אל המתלוננים וחייך. לא למותר לציין, כי קביעתו של בית המשפט בנוגע לחיוך של אימן - קביעה לה ייחס בית המשפט משקל לא מבוטל - נסמכה על עדות יחידה של אחד המתלוננים, שנמסרה מפיו אך כשהעיד בבית המשפט ולא הוזכרה בהודעה שמסר במשטרה סמוך לאחר האירוע. מכל מקום, לאחר אירוע הירי, כאמור, נמלטו פאיז ואימן מזירת האירוע במהירות. השניים לא ענו לשיחות טלפון, חרף חיפושי המשטרה אחריהם. לבסוף נמצאו, נעצרו והובאו אל תחנת המשטרה.

           נוכח ממצאים אלה ואחרים, הרשיע בית משפט קמא את פאיז בכל האישומים שיוחסו לו. אשר לאימן, פסק בית משפט קמא כי לא הוכחה חבירתם של השניים יחדיו לצורך ביצוע הירי תוך כדי נהיגה, או לצורך נהיגתו הפרועה של פאיז. נקבע, כי הגם שהכול ידעו כי פאיז נוהג ברכב שעה שהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה, אין בכך די כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי אימן היה מודע, עובר לכניסתו לרכב, שפאיז ינהג בפרעות או שירה אל עבר המתלוננים. לפיכך, זיכה בית משפט קמא את אימן מן העבירות כמבצע בצוותא. עם זאת, פסק בית המשפט כי התנהגותו של אימן עונה על ההגדרה של מסייע. נקבע, כי שקריו של אימן בנוגע לאירוע כולו "מחזקים את ראיות התביעה בדבר האופן בו נהג בעת ביצוע העבירה", כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז לא הייתה מקרית או תמימה, וכי התנהגותו - בפרט התייחס בית המשפט לראיות לפיהן מיהר אימן לחבוש את הברדס לראשו לפני הירי והסתכל אל עבר המתלוננים וחייך - אינה מעידה כי הוא הופתע מהתנהגותו של פאיז. עוד נקבע, כי "לא למותר להניח" שנכח בעת הדריכה של האקדח, אם זה לא נדרך קודם לכן, וכי "לא מן הנמנע" שאימן חבש את הברדס לראשו בשל הרעש הצפוי מהירי. כמו כן, נקבע כי בין השניים הייתה הסכמה, לרבות הסכמה שבשתיקה, לגבי התנהלותו של פאיז וכי "לא מן הנמנע" כי אימן הוזמן כדי לחזקו נפשית בעת ביצוע העבירה. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי לאחר הירי היה אימן שותף לבריחתו המהירה של פאיז, בדה מליבו גרסת אליבי וסייע לו להסתיר את חלקו בביצוע העבירה. נקבע כי "אימן סייע לפאיז להתחמק מאחריות לביצוע העבירה ובכך תמך בו ועודד אותו גם באפס מעשה תוך כדי ביצועה" (לקביעה אחרונה זו נחזור בהמשך). אשר על כן, הרשיע בית משפט קמא את אימן כמסייע לעבירות בנשק ולעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה.

גזר דינם של המערערים ניתן ביום 24.5.2011. בית משפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של פאיז. לחומרה, שקל בית המשפט את חומרת מעשיו של פאיז ואת העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה הורשע בעבירות אלימות, ביניהן עבירות של תקיפת שוטר, וריצה עונש מאסר. כמו כן, נשקלה העובדה שמעשיו של פאיז בוצעו שעה ששני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. נקבע, כי יש מקום ליתן משקל משמעותי לאינטרס המניעה מתוך ראיה רחבה של ביטחון הציבור. לקולא, שקל בית המשפט את נסיבות חייו הקשות של פאיז, ביניהן: סבלו ממחלת הסרטן שבה חלה בילדותו, תאונת עבודה שעבר ובגינה נכרתו שתיים מאצבעותיו והתמכרותו לאלכוהול שהובילה לבעיות שונות בכבד. הודגש, כי כפירתו במיוחס לו אינה נשקלת לחובתו, אולם אין הוא זכאי ליהנות מהקלה בעונש שניתנת למי שנוטל אחריות על מעשיו. עוד הודגש, כי אין מקום לטענה לפיה משנישאה נור לאחר, פחתה המוטיבציה של פאיז לביצוע העבירות, שכן פאיז עצמו העיד כי הוא בטוח שהשניים עתידים להתגרש. נוכח כל האמור, השית בית משפט קמא על פאיז עונש מאסר בפועל למשך 5 שנים, ובמקביל הפעיל את מאסריו המותנים שהושתו עליו בתיק קודם (בני 10 חודשים ו- 5 חודשים), בחופף. כמו כן, הושת על פאיז מאסר על תנאי למשך 18 חודשים לפיו לא יעבור עבירה דומה לעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות למשך 3 שנים, והוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים.

           אשר לאימן, שקל בית המשפט את עברו הפלילי שכלל עבירות של תקיפה וחבלה שבוצעו במשותף עם פאיז. עוד נקבע, כי אימן לא הביע חרטה ולא הפנים את חומרת מעשיו. מנגד, הודגש כי חלקו במעשה אינו נכבד, כי פעולתו במהלך האירוע לא הייתה אקטיבית וכי בעניינו קיימות נסיבות אישיות מקלות. משכך, השית בית המשפט על אימן עונש מאסר בפועל למשך 8 חודשים, מאסר על תנאי למשך 15 חודשים לפיו לא יעבור עבירה דומה לעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות למשך 3 שנים, והוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים.

ע"פ 4800/11 - ערעורו של אימן

בערעור, מלין אימן על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. טענתו העיקרית של אימן היא, כי נוכח הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא לא ניתן היה לקבוע כי הוא ידע, או צריך היה לדעת, על כוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים, ואף לא על הימצאותו של אקדח טעון ברכב שבו נסעו. כך נטען, כי חבישת הברדס סמוך לאירוע הירי, לה ייחס בית משפט קמא חשיבות, לא הוכחה בפני בית המשפט כדבעי, וודאי שלא הוכח הקשר בין חבישתו של הברדס לבין רצונו של אימן להתגונן מפני הרעש הצפוי מהירי. מכל מקום, גם אם היה קשר מעין זה, אין הדבר מלמד על ידיעתו המוקדמת של אימן באשר לכוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים, וודאי שאין בכך כדי להופכו למסייע באשר לא הייתה לו כל שליטה על המתרחש. זאת ועוד, נטען כי הכרעת בית משפט קמא התבססה על השערות גרידא. כך למשל, קבע בית המשפט כי "לא מן הנמנע" שאימן חבש את הברדס עקב הרעש הצפוי; כי "לא למותר להניח" שאימן נכח בעת הדריכה של האקדח אם זה לא נדרך קודם לכן; וכי "לא מן הנמנע" כי אימן הוזמן כדי לחזק נפשית את פאיז בביצוע העבירה. בנוסף, נטען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי "אימן סייע לפאיז להתחמק מאחריות לביצוע העבירה ובכך תמך בו ועודד אותו גם באפס מעשה תוך כדי ביצועה", באשר אין הסיוע להתחמק מאחריות לביצוע עבירה - אף אם ניתן לפאיז על-ידי אימן - מאפשר להרשיע בסיוע בביצוע העבירה העיקרית. בנקודה זו יצוין, כי בהחלטה מיום 1.5.2011 שניתנה ביוזמת בית המשפט לאחר מתן הכרעת הדין וטרם מתן גזר הדין, ומבלי שנדרשה עמדת הצדדים לסוגיה, תוקן פסק הדין והמילה "ובכך" הושמטה (כאמור, לכך עוד נחזור בהמשך). לבסוף, נטען כי המפגש בין המערערים לבין המתלוננים היה אקראי וברי כי הימצאותו של אימן ברכב עם פאיז הייתה מקרית ותמימה. אימן לא ידע ולא יכול היה לדעת, עובר לכניסתו לרכב, אודות כוונותיו של פאיז ואף לא על האפשרות שהמפגש האמור יתקיים.

           לחלופין נטען, כי נוכח חלקו המינורי של אימן בביצוע העבירה, וכן נוכח נסיבותיו המשפחתיות הקשות והעובדה שמעולם לא ריצה עונש מאסר, לא היה מקום להטיל על אימן עונש מאסר בפועל, אלא לכל היותר ניתן היה להסתפק בעבודות שירות. כמו כן, נטען כי פסילת אימן מלהחזיק רשיון נהיגה משך שנתיים, אינה ראויה, בנסיבות העניין, משום שלא אימן הוא זה אשר נהג ברכב בעת ביצוע העבירות.

בתשובה לערעורו של אימן, טענה המשיבה, כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז לא הייתה מקרית. נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה חייך אימן אל עבר המתלוננים, מוכיחה כי אימן לא הופתע מן המעשה. הודגש, כי טענתה של המשיבה איננה שהאירוע כולו היה מתוכנן מראש, ואף לא כי לאימן היה רצון בתוצאה, אלא שנסיעתו יחד עם פאיז, נוכח ההתפתחויות במהלך הנסיעה, ובפרט נסיעתו הפרועה של פאיז, לא הייתה תמימה והיא מציבה אותו כמסייע לעבירה. לעניין העונש, נטען כי הוא איננו חריג ועל כן אין מקום להקל בו.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית הניצבת בפנינו היא, האם נוכח הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, ניתן היה להרשיע את אימן כמסייע, אם לאו. כאמור, בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמערערים חברו מבעוד מועד לצורך ביצוע העבירות, וכי לא הוכח שאימן היה מודע לכוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים עובר לכניסתם לרכב (למעשה אף נקבע כי לא הוכח שפאיז עצמו התכוון לירות אל עבר המתלוננים כבר בשלב זה). חרף זאת, מצא בית משפט קמא כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז, עם קרות אירוע הירי, לא הייתה מקרית. התנהגותו של אימן, אליבא דבית משפט קמא, העידה על כך שהוא לא היה מופתע ואף על שהסכים, גם אם בשתיקה, לנעשה. מכאן, הסיק בית משפט קמא כי לאימן הייתה "מודעות מלאה לכך שהתנהגותו מסייעת ותורמת למעשים העבריינים שבוצעו על-ידי פאיז". סבורני, כי ממצאים אלה אינם מניחים תשתית מספקת להרשעתו של אימן כמסייע לעבירות שבוצעו על-ידי פאיז.

עבירת הסיוע היא עבירת עצמאית, אולם משנית לעבירה העיקרית (סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 558 (מהדורה שניה, 2010), להלן: רבין וואקי). היא עבירת התנהגות הכוללת הן יסוד עובדתי הן יסוד נפשי. היסוד העובדתי שבעבירה דורש כי ייעשה מעשה שיהיה בו כדי לאפשר את הגשמתה של העבירה העיקרית, להקל על ביצועה או לאבטחה. בנוסף, המעשה צריך להיעשות לפני עשיית העבירה העיקרית או בשעת עשייתה, ועליו להיות מופנה כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, 32-31 (2001), להלן: עניין פלונית; רבין וואקי, בעמ' 566-558). היסוד הנפשי שבעבירה כולל שלושה רכיבים: האחד, מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת. כלומר, מודעות לכך שהמעשה שנעשה תורם לביצוע העבירה העיקרית (עניין פלונית, בעמ' 32). השני, מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה (שם). יודגש, כי הגם שאין הכרח כי המסייע יהיה מודע לכל פרט מפרטיה של העבירה, מודעותו צריכה להיות כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי, ואין די בידיעתו על אפשרות תיאורטית כי מבצע העבירה העיקרית יבצעה, או אף כי הוא נכון, עקרונית, לבצעה (ע"פ 11131/02 יוסופוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 917, 929-928 (2004), להלן: עניין יוסופוב). השלישי, כוונה לסייע. המסייע צריך לחפוץ לתרום תרומה למימוש העבירה העיקרית, ולכל הפחות עליו להיות מודע לכך כי מעשהו עלול, ברמה של ודאות קרובה, לתרום לביצועה של העבירה העיקרית (עניין פלונית, בעמ' 33 ו-35; עניין יוסופוב, בעמ' 930).